לפעמים נדמה לי שהתורה היא הנושא הכי פחות מדובר בישראל.

אנחנו מדברים כל הזמן מסביב. על יד. לא על הדבר עצמו. מתווכחים כאן על תקציבים ועל מפלגות, על מגזרים ועל מגדרים, על הפגנות ועל בחירות ועל שערוריות, אבל לא נוגעים בלב הדברים.

רבנים יעלו לשידור רק כדי להסביר איזו התבטאות.

פוליטיקאים יתבקשו לדבר על היהדות רק בגלל איזה חוק מעורר מחלוקת.

הציבור הרחב מתבקש בעיקר להתעצבן, לגנות, להזדעזע.

פס הקול הדחוס הזה נע מסערה לסערה, מכותרת לכותרת,

אבל לא מתחיל לגרד את מה שבאמת מסתתר כאן.

לכן התחלתי לכתוב בשנים האחרונות על פרשת השבוע,

על הדופק שלנו כבר אלפי שנים. קוראים אותה בשבת בבוקר בבית הכנסת,

אבל היא נותנת משמעות והשראה לשבוע כולו.

זה ניסיון צנוע להכניס את הפרשה לתוך השיח שלנו.

לחבר אותה לכאן ולעכשיו, להוסיף אל רשימת הדוברים שאנחנו

שומעים כל הזמן גם את פרשנינו מכל הדורות.

לשמוע מה יש לפרשה לומר על כסף וזוגיות, חינוך וקנאה, פרסום וכעס.

כשצוללים אל אוצר החכמה הזה, קשה להבין כיצד התורה מפרידה

בינינו במקום לחבר בינינו.